מאוד התרגשתי בתחילת השנה ללמוד צילום מבוים. מאז שנה שעברה, שבה עבדתי על פרויקט צילום תיעודי, ידעתי שצילום מבוים זה יותר בשבילי. למה? כי בצילום מבוים אני יכולה להביא את מה שבראש שלי לתוצר ויזואלי. בגלל זה, הפרויקט שלי השנה היה אישי בשבילי. לא ידעתי איך לקרוא לו בהתחלה ומה הנושא הכללי שלו מפני שכל מה שהיה לי בראש זה ייצוגים ויזואלים של מה שאני מרגישה. הדרך שבה אני רואה את העולם היא ויזואלית, לכן היה לי קשה לבטא את החזון שלי במילים. היו לי תמונות בראש שבסופו של דבר הצלחתי לנקז אותן לכדי מילים- תחושות של פורקן ושחרור. במהלך הפרויקט למדתי על עצמי ועל סגנון הצילום שלי. דבר ראשון, למדתי שאני צלמת אינטואטיבית. אני באה לצילומים עם הרגשה, ומארגנת סט שיתרגם אותה לתמונה. למשל, בפרזנטציה השלישית שלי בים. ידעתי שהים זה אלמנט שאני בוודאות אשתמש בו, והבאתי שני חברים טובים שאני מכירה ויודעת שיש להם רוח משוחררת. דאגתי שתהיה אווירה טובה, שמתי מוזיקה שהם בחרו, בחרתי לצלם בשקיעה בשביל הצבעוניות, ואמרתי להם תרוצו. בסופו של דבר הם נפתחו בעצמם, השתוללו ובסוף הצילומים אמרו לי שהם מרגישים עכשיו משוחררים. התוצר הסופי יצא בדיוק מה שרציתי, וגיליתי שאני אוהבת ללכת אחרי ההרגשה והאינטואיציה שלי, ובנוסף לשתף פעולה עם המודל. מהצילומים שצילמתי, יצאתי הכי מרוצה כאשר מי שצילמתי הרגיש את הרגש שאני רציתי להעביר בתמונה. דבר שהיה לי קשה להתמודד איתו הפרויקט הוא שיצירתיות צריכה זמן. לעומת זאת, יש דדליין. לחץ אמנם תימרן אותי מבחינה ארגונית, אך היה מכשול מבחינה יצירתית. אני לא לגמרי מרוצה מהצילומים שמיהרתי לעשות. אני חושבת שההישג הכי גדול שלי מהפרויקט זה ההיכרות החדשה עם הסגנון שלי וההיכרות עם האומנות שמושכת אותי. בסופו של דבר, אני לא יכולתי להיות מרוצה יותר מהנושא שבחרתי ומוקירה תודה על התהליך שעברתי.